עֵר עָקַבְתִּי בַּלֵּילוֹת אַחֲרֵי פְּסִיעוֹת מִתְרַחֲקוֹת בַּחוּץ
וּנְשִׁימָתָהּ, דִּמִּיתִי, צָלְלָה בְּתוֹךְ בְּאֵר, לִמַּדְתִּי אֶת עַצְמִי
גִּרְסָא: לֹא לְפַחֵד, בְּסַךְ הַכֹּל נְסִיעָה לְמָקוֹם אַחֵר, אֲבָל
נִשְׁאַרְתִּי, תָּמִיד נִשְׁאַרְתִּי, וְאֶת הַלֵּילוֹת הָהֵם אֵינֶנִּי בֶּאֱמֶת
זוֹכֵר, גַּם לֹא אֶת הָעֵרוּת הַהִיא, רַק הַדִּמּוּי נִשְׁאַר עַל
הַנְּיָר: נַעֲרָה יְשֵׁנָה בַּמִּטָּה, גֶּבֶר כּוֹתֵב עַל עֵרוּתוֹ וְעַל
נְשִׁימָתָהּ, מַה לּוֹ וּלְעֵרוּתָהּ (אֵיפֹה הִיא בִּכְלָל הַיּוֹם?)
וְגַם עַל הָעֵרוּת שֶׁבָּהּ אֲנִי כּוֹתֵב עַכְשָׁו אֵינִי יָכוֹל לוֹמַר
דָּבָר, אוּלַי רַק שֶׁאֵינִי פּוֹחֵד יוֹתֵר, אֲפִלּוּ לֹא מִן הַשְּׁמָמָה
הַמְכַסָּה עַל הַנְּשָׁמָה, עַל הַמִּלִּים, וְלֹא מִמַּר הַמָּוֶת, אִם
הוּא נְסִיעָה לְמָקוֹם אַחֵר, אוֹ מַשֶּׁהוּ פָּחוֹת מְסַבֵּר, הֵן
גַּם הַכְּאֵב הַזֶּה יִגָּמֵר. אֲבָל מֵעֵבֶר לַמִּלִּים נִשְׁמָע לִפְעָמִים
קוֹלֵךְ, הֵקַצְתְּ לִפְנֵי שְׁלֹשִים שָׁנָה, אָמַרְתְּ לִי מְנֻמְנֶמֶת:
“אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ?” אוֹסִיף עַכְשָׁו לַשִּׁיר
הַהוּא אֶת הַשּׁוּרָה הַזֹּאת, לֹא גַּעֲגוּעַ, מִין קַעֲקוּעַ
בִּגְוִיָּה, אוֹ חֲרִיכָה בְּתַכְרִיכֵי מִלִּים

נובמבר 2007