חיפזון

יאיר שרעבי התאבד בבליעת חמישים כדורי ואליום ששמר בכיסו מאז נסע מן הארץ, שלושה חודשים לפני התאבדותו. מותו היה הדבר היחיד בחייו שלא תכנן באריכות ותוך התלבטויות, ודווקא זה פעל כהלכה. הוא מת כשעה אחרי שבלע את הגלולות הצהובות ושתה אלכוהול ליתר ביטחון. יומיים לאחר-מכן פרץ את הדלת חסן הערבי, שגר בחדר הסמוך, ורץ מבוהל לטלפן לשגרירות הישראלית. עוד באותו לילה שמעו קרוביו וחבריו של יאיר, שמשך שלושה חודשים ידעו מעט מאוד על מעשיו באירופה, את סופו המר. גופתו הובאה לארץ ונקברה בחיפזון, כראוי למתאבדים. המשטרה הצרפתית חקרה את הערבי שגר בחדר הסמוך, וכיוון שמסר בשגרירות ישראל שם בדוי, נעצר חסן למשך שלושה ימים ורק אחרי שהובא לשדה-התעופה וגורש בחזרה ללוב, מולדתו הזמנית – לא היתה לו אשרת-שהייה, עזבוהו השוטרים לנפשו.

יאיר לא ידע לדבר עם הלובי, שהיה פלשתינאי במוצאו ועל-פי עדותו היה מיפו, אבל באמת נולד בלוב. יאיר עצמו נולד בתימן, לא ידע צרפתית ולא ידע ערבית, ושיחותיו היחידות עם חסן, שעבד לפעמים כסבל בשוק הגדול של פאריס, שם עבד לפעמים גם יאיר, התנהלו בתנועות ידיים ובצחקוקים מסוממים. הם עישנו חשיש ביחד, בחדרו של חסן. על הקיר היתה תמונה גדולה של ערפאת. יחד איתם עישנו חשיש גם שתי נערות צרפתיות מכפר קטן במרכז צרפת. הן גרו בחדר האחרון שבמסדרון הארוך, יחד עם גרמני שמעולם לא דיבר מילה וגר באותה מיטה עם שתי הצרפתיות, אבל היה כנראה הומו. לפעמים הצטרף אליהם כושי אחד ממאלי, שלמד בדרך-כלל ערבית, שפת האיסלאם. חסן לא אהב דתיים. יאיר ישב באירופה, הפעם, כאמור, שלושה חודשים, ולא רצה לחזור לארץ. לפעמים הלך לדואר המרכזי, שם יכול היה לקבל מכתבים ב”פוסט-רסטאנט”, אלא שאיש בעולם לא ידע לאן לכתוב ליאיר, ולפיכך הסתפק יאיר שרעבי בישיבה ממושכת בסניף-הדואר ובמארב לישראליות, שמהן היה יכול לבקש סיגריות.

דווקא בפעם הראשונה שבא לאירופה נמנע ממפגש עם ישראליות. זה היה לפני עשר שנים. עד אז עבד יאיר קשה מאוד כדי להרוויח את נסיעתו לאירופה. איש לא ידע לאן ייסע, גם לא הוריו, גם לא הוא. אירופה נראתה לו אז כגאולה לייאוש שהיה פוקדו לעתים תכופות. באונייה נמלא שמחה עצומה ומיד פתח בשיחה עם אמריקאית יפה, שרגלה היתה נתונה בגבס והיתה יהודיה. חברתה הטובה היתה לא יפה ולא יהודיה. עיניה היו כחולות ונראו ליאיר˜ כשני אגמי מים, אשר בדמיונו אפיינו תמיד את חוץ-לארץ הנכסף. הוא לימד את שתי הנערות את המלה “חוץ-לארץ”, שהיתה לגביו המלה החשובה ביותר בעברית. הן התקשו לבטא את החי”ת, בייחוד ג’ני, שלא הצליחה ללמוד מלה בעברית והעדיפה לומר “קוצלארץ”. יאיר הזמין את ג’ני לבאר במחלקה הראשונה ושם טרח להשקותה בהרבה משקה חריף. היא אהבה לשתות; אחר-כך רקדו שניהם שייק. היא סירבה לרקוד סלואו, ואמרה שהריקוד הזה הוא ביטוי לסקסיזם מיושן. יאיר לא הבין, ונמנע לספר איך הכיר את חברתו הראשונה דרך סלואו מרגש, Only You, או משהו כגון זה. אחר-כך, בתא במחלקה הראשונה, תא שהתרוקן כבר בפיריאוס (היה זה מול חופי יוגוסלביה, בדרך לוונציה, שיאיר שכב לראשונה בחייו עם לא-יהודיה) ושאותו הכין בחשאי, הביא אליו את הנערה מקליפורניה ושכב עמה שם. שניהם היו שתויים, ויאיר חשש פן תכשיל שכרותו את המבצע. למזלו החל ראשו להסתחרר רק אחרי שגמר וג’ני נרדמה בזרועותיו. יאיר נשבע בלבו שלא יעזבנה עוד, אף פעם. דפיקות חזקות בדלת-התא וצעקות ביוונית, שפת הצוות, העירו אותם, יאיר לבש במהירות את מכנסי-הג’ינס שלו וגם ג’ני התלבשה בחיפזון. יותר מאוחר נוכח ששכח ללבוש את תחתוניו. הם החליפו בחיפזון את חולצותיהם, ויאיר הביט בשדיה הקטנים של ג’ני. הוא נשבע גם לא לשכוח את עמידתה המבוישת מולו כשמסרה לו במהירות את חולצת-הטריקו שלה. הוא אמר לעצמו: “לפני מותי אזכור את המראה הזה”. כן, כן. ג’ני נעלמה מיד בין מושבי השינה הרבים בסיפון התחתון, היכן שעשרות צעירים נחרו ונשמו בכבדות, אולם מצחין מהקאות. כמו פליטים, חשב יאיר. הוא נרדם שבע-רצון. הלך לו, בתור התחלה, לא רע. בבוקר, כשנכנסה האונייה לנמל ונציה והערפל התרומם אט-אט מעל לעיר, ידע יאיר שהתאהב בג’ני הנוצריה הגבוהה והלא-יפה. אלא שג’ני ברחה לו עם חברתה הצולעת. בסימטה ליד סאן-מארקו ראה אותה עוד פעם אחת, חייך אליה, אלא שהחיפזון בו העדיפה להיעלם עם קארן הבהיר לו שג’ני היתה בחורה תינוקית או משוגעת. ובכל זאת התעצב.

ימים רבים התגלגל יאיר בדרכי איטליה. לא הועילה לו האנגלית הבינונית שבפיו, אבל עורו השחום העלה אותו על טרמפים רבים של אנשי שמאל, אשר חשבוהו לערבי, וכשהסתבר להם כי הוא יהודי מישראל, פתחו בוויכוחים אנטי-קולוניאליים, באנגלית שהתמסמסה לאיטלקית. יאיר התפלל שהנסיעות הללו תסתיימנה. כל העת הלכו אתו עיניה של ג’ני. בפירנצה, ליד הדואומו השוקק תיירים, פגש את השתיים. יום שלם נשרך אחריהן וסיפר לג’ני המופתעת והקרירה כמה התפלל לפגוש אותה שוב וכמה נראה לו עכשיו העולם קטן וניתן לניצחון. הוא גם סיפר לה שהיה פעם מתאגרף ושהרגשתו כרגע דומה לנוק-אוט. הוא לא אמר לג’ני שהוא מאוהב בה, אבל קארן הכריזה על כך בקול, וכיוון שקארן היתה היפה בין השתיים ובטיולן המשותף זכתה לחיזורים רבים ויהדותה פיתחה בה מצפון רגיש מאוד, שמחה למראה האהבה החדשה שחברתה זכתה בה. בערב, ליד אכסניית-הנוער שבה לנו השתיים, נתנה לו ג’ני את כתובתה בארצות-הברית, נשקה לו ממש, בפיה, בלשונה, והוא הלך לישון בפארק, כדי לחסוך את כספו. כל אותה נסיעה שימר את אהבתו אליה. המישגלים האחרים שניקרו בדרכו היו עם יהודיה אחת מאנגליה, ישראלית מופרעת שהיתה מאושפזת פעם, ובחורה אחת שהתאהבה בו ממבט ראשון. אבל את ג’ני לא יכול היה לשכוח. למה? קשה לומר. כשחזר לארץ אחרי ארבעה חודשים החל לכתוב לג’ני מכתבים ארוכים ומלאי ערגה. לימודיו באוניברסיטה הופסקו, שכן לא עמד ברוב הבחינות. יאיר השתייך למיעוט הספרדי בארצנו, שרק ארבעה אחוזים מבוגרי האוניברסיטאות זוכים להימנות עליו. את הפסקת לימודיו גירש ממוחו וביקש לא להפוך אותה לעניין גדול. מישהו במחלקתו ביקש להפוך את סילוקו לדוגמה פוליטית טובה למצבם של בני עדות המזרח, אבל יאיר חשש להפוך לכישלון ידוע וגם ידע כי באמת לא עמד ברמה הנדרשת. הוא החליף דירות כמו חולצות, ותמיד חשש שהעיכוב במכתבי-התשובה של ג’ני נגרם מהחלפת הכתובות התכופה. לפעמים ערך סיור בין הדירות לשעבר, כדי לשאול את הדיירים החדשים שגרו במקומו, ואת רובם כבר לא הכיר – הרי גם אלה, שבאו לגור במקומו, עברו לדירות אחרות — אם אין בשבילו איזה מכתב מאמריקה. כמה זרות נראו לו הדירות שבהן גר פעם. מכתב אחד הגיע והלך לאיבוד, ויאיר נתקף שוב חרדה. בעדינות, אם גם בעצבנות-מה, ביקש מהמאבדת שתשמור להבא על המכתבים, החשובים לו כמו חייו. כסף רב הוציא על מכתבי אקספרס כבדים, ארוכים. תשובותיה של ג’ני קולינס היו יבשות וחשדניות. יאיר אהב את ג’ני בגלל לילה אחד באונייה. בחדרו החדש, שהיה גרוע בהרבה מחדרו הקודם, שהיה גרוע בהרבה מהחדר שלפניו, בגלל עליית מחירי הדירות ובשל חוסר יכולתו לעמוד במשמעת עבודה מכניסה, שמר יאיר תמונה אחת של ג’ני. היתה לו חברה, עולה חדשה מצרפת, מרוקאית, שלמדה פסיכולוגיה באוניברסיטה, תואר שני. מדי פעם הלך לישון איתה; לפעמים באה לישון אצלו, אבל יאיר הקפיד על כך שתשאל רשות לפני שתבוא, שכן לפעמים ישנה אצלו מישהי אחרת. הוא רץ כמטורף מבחורה לבחורה אבל אהב את ג’ני יותר ויותר. אדית ממארסיי, המרוקאית, ידעה כמעט הכל על ג’ני. ורק לא ידעה כמה יבשות היו תשובותיה של האמריקאית. אדית לא ייחסה כל חשיבות לפרשה. “משהו רומאנטי וטיפשי”, אמרה הנערה ממארסיי וניקתה את האבק מעל הכוננית. אחר-כך השיבה את התמונה למקומה והלכה להכין את שיעוריה. למזלה היו לימודיה חינם אין כסף, שכן לא היתה ילידת הארץ. למה? ככה זה אצלנו. יאיר עבד כסבל בחברת יינות והיה חוזר לביתו עייף ושקט. אל בית הוריו הדתיים לא הלך בשבתות, לא רצה לקלקל את יחסיו התקינים שעוד נותרו ביניהם. תמיד המתין לדוור. לפעמים חשד בעצמו שאהבתו לג’ני היא תוצאה של תקווה להגר לארצות-הברית, ואחר-כך ביטל את החשד הזה בנימוקים אחרים, שהלכו והיטשטשו בלילות. באמת רצה להגר לארה”ב. באמת אהב את ג’ני. באמת רצה להיעזר בה. הזיותיו המיניות, שכל גבר ואשה נוהגים לעשות בהם שימוש מסייע לחיים הממשיים, היו תפוסות לגמרי בג’ני מקליפורניה, אבל מכתביה עסקו בעבודתה כמצילה בבריכה, בלימודי הספרות האנגלית שלה ובתכניות המסע הבא שלה לאירלנד, שם נולד סבה מצד אביה. פעם אחת כתב יאיר לג’ני מכתב ארוך, שכתיבתו נמשכה שלושים וחמישה ימי מילואים. מעולם לא שלח לה את המכתב ההוא. המכתב הזה נמצא אחרי מותו. מי מצא? לא ברור. מה עשה המוצא? כנראה השמיד את המכתב. אחר-כך כתב לה מכתב קצר ובו הודיע כי לא יכתוב לה עוד, נדמה לו שהוא נראה בעיניה, וגם בעיניו, אידיוט גמור. אותו זמן הכיר יאיר בחורה אשכנזיה ועשירה והיא גם הדביקה אותו פעם בכינמת, שאותה העביר לשער-הערווה של אדית. העשירה לימדה אותו לעשן חשיש, ויאיר חשב לרגע שאולי יתחתן איתה ורק אחר-כך ייסע לחפש את ג’ני אהובתו. אחר-כך הגיע מכתב מג’ני, ובפעם הראשונה התחננה לפניו לבל יפסיק לכתוב אליה. היא זקוקה למכתביו, הודתה, אבל נזהרה לא לכתוב יותר מכך, כאילו עברו מכתביה צנזורה ורמזי אהבתה אליו היו קלושים מאוד וזקוקים לפיענוח חרוץ. יאיר שקד הרבה על פיענוח המכתבים. הוא התלהט והחל לעבוד בשני מקומות-עבודה, שהשתלמו היטב, כדי להגיע סוף-סוף אל ג’ני שלו. מוחו חרש הפתעות וביים סצינות נרגשות, אם גם מאופקות. הוא לא יכתוב לה ויגיע אל ביתה לפתע-פתאום. היא תיפול בזרועותיו ולעד לא ייפרדו. למרות אדית, ולמרות העשירה המכנמת מצפון תל-אביב, הירבה יאיר לאונן. לפעמים אונן חמש פעמים ביום. חיי המין שלו עם אדית היו מאכזבים מאוד מבחינתה. פעם אחת קמה והלכה מהמיטה לשירותים, כדי לגמור, לדבריה, את מה שהוא לא יכול היה לעשות כמו שצריך. יאיר לא נפגע. הוא לא אהב אותה, ומין בלי אהבה אין בו טעם. ויזה לארצות-הברית לא קיבל. האמריקאים לא אוהבים שחורים. גם בכך היו בעלי התודעה הפוליטית יכולים לעשות שימוש. אבל יאיר ידע שבן-דודו, שחור כמוהו, דווקא היגר לארצות הברית ואפילו הצליח שם בעסקיו. יאיר נסע לאירופה, ומשם כתב לג’ני: קיבל את מכתב-האהבה שלה בישראל והוא ממתין לה באירופה, כיוון שממשלתה לא רוצה בו, כנראה בגלל צבע עורו. כמו כל הסטודנטים האמריקאים היתה בטח ג’ני גם נגד הממשלה שלה. תשובתה איחרה להגיע. היא כתבה לו שינסה להשיג שוב ויזה, והוא אכן ניסה באמסטרדם, בבריסל, בשטוקהולם. שערו המלוכלך, זקנו הפרוע ומכנסי-הג’ינס שלו, שהיו ביטוי להזדהות עם תרבות הצעירים ממנו באירופה, שאותה העריץ כל-כך ושמפאת קוצר היריעה לא נוכל לספר עליה, הפריעו לו בכל הקונסוליות הללו. הפריע לו גם חוסר האמצעים שלו והיותו זר בארצות שבהן ניסה להשיג את האשרה הנכספת.

אחר כך פרצה מלחמה בארץ, ויאיר התרחץ, הסתפר, לווה כסף מחברים והלך לקונסוליה האמריקאית באוסלו, שם התגורר באותו זמן בבניין עזוב וקר. נסיעותיו הפכו אותו לאדם קשוח. אהבתו המשונה הפכה אותו לאדם שקט, המתבונן בריחוק פילוסופי על העולם. כך חשב על עצמו יאיר. באוסלו גם כמעט התאהב בנערה שאת שמה כמעט לא הצליח לבטא כראוי. הטלקס לישראל היה מנותק. בקונסוליה שאלו אותו למה אינו חוזר לארץ למלחמה. יאיר אמר שאחיו נהרג במלחמה הקודמת ושאמו התחננה לפניו שלא ישוב עכשיו לארץ ושייסע, עד יעבור זעם, אל משפחתו בארצות-הברית. אמו, כך אמר לקונסול, היתה ניצולת שואה והוא חייב להתחשב בה. יאיר זכה בוויזה לשלושה חודשים. הכאב היהודי הכריע את רשעות הגוי ובורותו. כשהיה באולם-הנוסעים זכר כי כתובתה של ג’ני נשארה בפנקס-הכתובות ביחד עם כלי-הרחצה בבניין העזוב באוסלו. בעת הציפייה הארוכה והמתוחה בנמל-התעופה של אוסלו, לא עמדו עצביו במתח והוא בלע שני כדורי ואליום, שהרדימוהו למשך רוב שעות הטיסה. בניו-יורק, שאליה הגיע, למזלו, בבוקר, הלך מיד לדואר המרכזי וחיפש ספר-טלפונים של ברקלי. היו בברקלי אולי אלפי קולינסים, ואפילו ג’ני קולינס היו רבות מספור. אף לא אחת גרה ברחוב רדווד. את מספר הבית לא זכר, ואף-עלפי-כן כתב מכתב, וכבר ויתר על תכנית ההפתעה: פחד מאוד שמא הוא נוסע לשווא. במקום לחכות לתשובה יצא לדרך. חורף ירד על ארצות-הברית. פעם אחת נשדד. פעם אחת העז לגנוב כסף ממכונית שבה נסע כטרמפיסט. פעם אחת הצטנן וחלה. כל אותו זמן חימם את גופו והשביע את רעבונו במחשבה שהוא נוסע בגלל אהבתו. לפעמים עלה בו ספק: אולי תשליך אותו ג’ני, או תתייחס אליו כאל אורח. אבל עם התארכות מסעו התחזקה בו האמונה, ובדמיונו כבר פתר את רוב הקשיים שעלולים היו להיווצר כתוצאה מבעיות, שגם אותן ביים בדרכו. בגדיו לא תאמו את שלגי החורף, שהיה קר מאוד באותה שנה. אפילו טקסאס כוסתה בשלג והיתה קרה כמו אוסלו. פעם אחת בכה מרוב קור. פעם אחת שכב עם נוצריה מטורפת אחת, שעשתה תואר שני בספרות עברית ואהבה יהודים, אף כי יהודים כמותו טרם ראתה. בלוס-אנג’לס, כשחשב שכמעט כבר הגיע ליעדו, נעצר ליומיים, כאילו היה חשישניק ורק משלא נמצא שום גרם חשיש בכליו, והוא עשה רושם טוב בתא-המעצר, שוחרר. בברקלי, בבוקר, ליד האוניברסיטה, שאליה הביאו הטרמפ שלו, נטפל אליו הומו אדיב וחיוור. חיוורים מסוממים הסתובבו בכל בכל מקום. אם אמות לא יידע אף אחד איפה אני. דווקא כאן, בברקלי, קרוב מאוד לרחוב רדווד, החל להתגעגע לאדית. אולי היה זקוק לאומץ שידעה להפיח בו. אולי נמלא פחד והחליט לחזור לישראל. בבאר, לפני שקם, החליט לכתוב מכתב ולא ידע אל מי יפנה אותו, השאיר את פתיחת המכתב ריקה, אבל המכתב עצמו היה מכתב אהבה, מלא סבל, מלא רצון להיאהב. לא ידע אם יכתוב את המכתב בעברית או באנגלית ולבסוף כתבו עברית. הוא חשש למות, חשש שדעתו תיטרף עליו, חשש ללכת לאיבוד. במכתב, שנמצא כמה שנים מאוחר יותר בחדר קטן בפאריס, סיפר את פרשת אהבתו לג’ני קולינס. עיניה הכחולות ניבטו אליו מכל מקום, ולא היו לו דימויים אחרים פרט לדימויי אהבתו לה. אף-על-פי-כן לא הופנה המכתב אל ג’ני. כאמור למעלה. גם המכתב הזה הלך לאיבוד בסופו של דבר.

מארקסיסט מגודל שיער אחד הפתיעו בשאלה אם הוא מתימן. יאיר ענה בחיוב. האמריקאי לחץ את ידו ואמרשתימן היא הזירה הבאה בה יובס האימפריאליזם האמריקאי ושהעם התימני הוא עם גיבור, ויאיר עוד יראה, הבטיחו האמריקאי, איך מולדתו התימנית תהיה קובה של המזרח-התיכון. אפילו בישראל לא מתפללים לתבוסת האימפריאליזם האמריקאי ופה באמריקה, ישר ברחוב. המלחמה בארץ נסתיימה כבר והבחירות התקרבו. יאיר שמח שאינו נמצא בארץ, כיוון שלא היה יודע בעד מי להצביע ומי אשם בתבוסה המרה. אחר-כך, בעוד האמריקאי מתנצח עם כושי אחד על נושא לא מובן לו, נתן יאיר את דעתו לעובדה שתימן, כאן באמריקה, איננה קשורה בכלל לכרם התימנים. יאיר לא ידע איפה בדיוק נמצאת המדינה ההיא, שבה נולד. כאמור, ערבית לא ידע, אבל בכלל לא היה בטוח ששפת הערבים התימנים היא ערבית. כל אימת שקם אל לעבר הפתח, עיכבו חשש. את ג’ני פגש בשעות-הערב. ביתה היה היחיד שמספרו הסתיים ב-½, ואת העובדה הזאת זכר. היא ציפתה לו. היא אמרה לו שהוא משוגע, אבל היא מחבבת אותו ואת השיגעון הזה. הם נסעו לטייל אל שפת הים, ויאיר אהב אותה עוד יותר כשנהגה בדודג’ הישן שלה. יומיים היתה מתוחה ומרוחקת, ויאיר רצה לחזור לאדית בארץ או לפחות לנורבגית ההיא, שלא זכר את שמה הקשה. הוא היה מדוכדך וחיפש תואנות לריב עם ג’ני. הכה אותה בדמיונו. אחרי שרבו והיא פרצה בבכי, קירב יאיר את ג’ני אל חזהו והיא מיהרה להצמיד את אגנה אל אגנו.

שלושה חודשים אחר-כך נפרדו בניו-יורק, בנמל-התעופה, היא מתייפחת והוא מתפלל שהרמקול כבר יקרא לו לעלות למטוס. הסיפור נגמר, אמר לעצמו, ואחרי חודש כבר היה בתל-אביב. במשך הזמן איבד את כתובתה החדשה, והפעם לא טרח לחפש את הכתובת באף אחת מן הדירות הרבות שהחליף. ג’ני הלכה לאיבוד בין שתי מאות המליונים באמריקה. אדית הלכה לאיבוד בין חמישים המיליונים בצרפת, אחרי שגמרה את חוק לימודיה. היא התחתנה עם אינטלקטואל יהודי מאלג’יריה ויחד אתו הצטרפה למפלגה הקומוניסטית הצרפתית, וקנתה לה, יחד אתו, בית בלה-לק, ליד מארסיי, לשם נסעו כל קיץ לנופש. יאיר עבד קשה. הוא לא התחתן. אדית שכחה את העברית שלה. ג’ני לא היתה בשום מקום. מדי פעם שכב עם נערות צעירות ובחורות חריגות. סיפור אהבתו שימש לו בדרך-כלל אמצעי בדוק להשכיב נשים אחרות. אבל לאט נהפך לרווק מבוגר, התקשה למצוא צעירות. חברים לא היו לו. עם התימנים משכונתו לא הסתדר. מישהו מהם היה במאפיה, ככה סיפרו. אחרים עבדו בבית-חרושת. רובם היו לאנשי-עסקים קטנים. יאיר רצה להיות אמן ונכשל. לאוניברסיטה לא יחזור. לפאריס נסע אחרי תקופה ארוכה של ייאוש. מה גרם לייאוש? לא ברור. הוא ניסה שוב את מזלו בנדודים על-פני אירופה. הצעירים נראו לו מטומטמים לגמרי ובשיחות באכסניות-הנוער היה מריר ועוקצני. נערים ונערות התרחקו מסיפורי המסעות שלו, שכן היה עוקץ את פינוקם ואת עושרם ואת נדודיהם המזויפים. בראש-השנה הלך לבית-כנסת פאריסאי כדי לשמוע תפילה. הערב נראה לו קדוש. היתה בו תחושה, שהוחדרה בו כנראה בגן-הילדים, כי הנה שנה חדשה נולדת באמת. התפילה בבית-הכנסת היה בנוסח אשכנז, והוא יצא משם. מישהו שהכירו מפאריס, ישראלי, שאלו בלעג אם חזר בתשובה, והוא אמר שבא כדי לזכות בהזמנה לארוחה, וסופו של דבר שיהודי זקן אחד הציע לו לגור בדירה שבה מצא את מותו, חדר-שירות בקומה השישית, מאחור. פעם גרו שם, אמר האיש הזקן, המשרתות, עכשיו גרים שם הצעירים הבטלנים, אמר וצחק. לפני שהלך לישון עמד בחדרו והביט בעד החלון זמן רב בעננים.

בקומה השישית גרו כל אלה שהוזכרו בתחילת הדיווח המקוצר הזה. הלובי-פלשתינאי היה חברו היחיד. הם אכלו יחד את ארוחותיהם: סלט עם שמן, פיתות, טחינה וחומוס, אבל לא האוכל קירב אותם. הם הלכו יחד לעבוד, כשהיתה עבודה, או יותר נכון, כשנזקקו לכסף. מעולם לא דיברו על דבר וחצי דבר, כיוון שהפלשתינאי לא ידע אנגלית, ויאיר, כאמור, לא דיבר ערבית או צרפתית. הפלשתינאי היה צעיר ממנו בכעשר שנים. כשעישנו חשיש היו מתגלגלים מצחוק אווילי. בתחנת-הרכבת של פאריס, שם קנה עיתון מהבית, פגש יאיר נערה שחורת שיער ועיניים. הוא פנה אליה בעברית, כיוון שחשב שהיתה ישראלית. היא ענתה לו באנגלית ואמרה לו שאינה מבינה אותו. עיניה היו יפות ועמוקות. פגישתם היתה קצרה, שכן הרכבת לליון, עירה, עמדה לעזוב בתוך דקות ספורות. הוא ליווה אותו לקרונה. רק אחרי דקות ארוכות של שיחה, גילתה לו שהיא יהודיה. זאת אומרת, היא יהודיה רק כשמתקיפים את היהודים וחוץ מזה היא צרפתיה. אחיה הגדול נולד במצרים וגורש משם יחד עם הוריה בידי נאצר ב-1956. יאיר התאהב בה. רק את שמה ואת שם-משפחתה ידע.

ושוב ישב בדואר המרכזי, ברחוב הלובר, וחיפש כתובות. בלאו-הכי נהג לשבת שם, כשלא עבד ולפתוח בשיחות עם התיירות הישראליות שהיו חביבות מאוד, נתנו לו סיגריות, אבל לא נענו להצעותיו להראות להן את פאריס. הן באו לאירופה להכיר נוצרים בלונדינים, אמרה לו תימניה אחת בקריצה. “יאמאנים יש בבית כמו ים. לא?” כשמצא את המשפחה היחידה בליון ששמה היה כשם-משפחתה של שחורת השיער, טילפן, אבל נענה בצרפתית ואיש לא הבין מה ביקש לומר. ישראלית מבוגרת אחת, שהכיר עוד מהארץ, ידעה צרפתית ובהתאמצו להתגבר על הבושה שאחזה בו, הלך אליה וביקש ממנה שתשמש לו פה. הצרפתים בצד השני היו נחמדים, אמרו שלא הכירו שום מרים, אבל הם מכירים בחור בשם ז’ראר ואולי הוא קרוב של מרים. מצא את הכתובת בעזרת הישראלית. היא היתה האחרונה שדיברה איתו עברית, כנראה. ז’ראר, מכל מקום, עבד בחג של עיתון המפלגה הקומוניסטית בפאריס. יאיר חשב, שהחג הזה הוא עניין קטן, אבל מיליון אנשים דשדשו שם. בכל זאת איתרו את הבחור. מרים היתה באמת אחותו. למחרת נסע יאיר עוד פעם לליון. הוא היה אחוז בולמוס לפגוש אותה. לפני-כן טילפן למרים. היא הופתעה לשומעו, אבל שמחה להזמינו. מחר בבוקר היא צריכה לנסוע למקום אחר, אבל תוכל לדחות את נסיעתה בכמה שעות, אם יבוא. שוב הלך יאיר ללוות כסף מידידו הערבי, חסן. הוא ניסה לקרוא ועישן כל הדרך. צחקוקו של זוג צרפתים מאחוריו הוציא אותו מהכלים. יאיר ניסה לתכנן את פגישתם והחליט לא לספר לה על ג’ני. למרות זאתš סיפר לה על ג’ני יותר מאוחר.

מרים צחקה, כששמעה איך מצא אותה יאיר, ואמרה שאחיה יקר לה מאוד. היא היתה בת תשע-עשרה ולא דיברה הרבה. הוא החליט לדבר ולא לתת לשקט להשתלט על החדר האפלולי. אבל במהירות מצא את עצמו במבוי סתום. הקסם שהשתלט עליו ברכבת לליון פג עכשיו. אף-על-פי-כן אהב את עיניה השחורות והעצובות. היא סיפרה לו על קשייה של אמה להיקלט בצרפת. אביה היה ממוצא יהודי-תורכי ועכשיו הוא מהנדס בפנסיה. אמה היא ממוצא איטלקי. שניהם נולדו באלכסנדריה. יאיר אמר שגם אביו וגם אמו לא נקלטו בישראל. הוא הסביר לה ששניהם, כלומר יאיר ומרים, יהודים ספרדים. היא אמרה שאינה מבינה בזה שום דבר, ושאלה אותו אם הוא נאציונאליסט, והוא לא הבין בדיוק למה התכוונה. אחר-כך שאלה אותו אם הוא ציוניסט, והוא אמר לה שכן, ואחר-כך אמר לה שלא, ואחר-כך אמר לה שהוא לא מבין שום דבר בפוליטיקה. אחר-כך ניסה יאיר לגעת בה, והיא העלתה העוויה מכוערת ודוחה על פניה. עצבנותה גברה. מאוחר מאוד בלילה, שניהם כבר היו שתויים למדי, הראתה לו את מיטתה והלכה לישון בחדר אחר.

בלילה, בחדר גדול וריק, שחלונו פעור אל האוטוסטרדה שווייץ-פאריס ושמכוניות רצו עליה גם בשלוש לפנות בוקר, חשב כנראה בפעם הראשונה על התאבדות. שקל גם לברוח בשלוש לפנות בוקר, אבל קיווה שהבוקר יביאנה אליו חמימה יותר, רגועה יותר, אדית או מרים, או שתדבר אליו פתאום עברית. בבוקר יצאה מהבית. השאירה לו מפתח, נשקה לו כדרך הצפרתים על שתי לחייו. היא הבטיחה לו שתכתוב לו, אם יכתוב אליה. שעה אחריה יצא מן הבית, קנה לחם ומאה גרם נקניק, עלה על הרכבת הלא נכונה, אקספרס מחלקה ראשונה, ונאלץ לשלם קנס גבוה על טעותו, הגיע לפאריס בלי סנט אחד ודפק על דלתו של חסן. הלובי הופיע עירום למחצה וקרץ בעינו. הוא אמר “ניק-ניק”, ויאיר, שהכיר את הביטוי עוד מתל-אביב, שכח את ההקשר, בלאו הכי אף פעם לא הבין את חסן, אבל בא אליו להירגע. צרפתיה קטנה ועירומה כיסתה את עצמה בכאפייה אדומה. היא שאלה בצרפתית: “פלסטיניין?” ויאיר אמר פעם אחת לא ואחר-כך כן, ואחר-כך שוב לא, יצא מהחדר והלך לחדרו. שם בכה, אחרי הרבה שנים שלא בכה. הביט מבעד לחלון. על הקירות ממול היו סיסמאות אדומות ושחורות. “הלאה הגזענות”, הכריזה הכתובת האדומה. “זרים החוצה”, ענתה השחורה. “צרפת לצרפתים”, אמרה עוד שחורה אחת. “מעמד הפועלים ינצח”, ענתה האדומה. יאיר לא הבין כמובן מה כתוב על הקירות וגם לא התעניין. המראה האחרון שראה בעיניו לפני שעצמן לנצח היה מראה שחלף על פניו ברכבת הבוקר: איש עמד על סולם קטן וצבע תריס. הרכבת טסה לה והמראה נחרת בזיכרונו. זה היה, כאמור, המראה האחרון שראה יאיר שרעבי לפני מותו.