הדוד שלהם היה איש חשוב. כולם ידעו את זה וזה איזן קצת את היחס אליהם. בהתחלה, כשהדוד שלהם היה בא במכונית שלו, הם יצאו מהכלים שכולם ישמעו שהוא בא ושהוא חשוב ושהוא הביא אולי מתנות. הוא אף פעם לא הביא מתנות. מצד שני, במושבה שלא היה בה אף אוטו אמריקאי גדול שנוסע כמעט בלי רעש, סיבוב היה משהו, והם נסעו במכונית הזאת. עכשיו, את מי הם היו לוקחים לסיבוב? את כל מי שרצה והיה מבקש. הם היו חכמים מאוד. מי שביקש היה מוכרח בטח לבוא קטן מאוד. קטן-קטן. והיה לוקח לו עוד הרבה זמן עד שיחזור לאיבה הרגילה. הרי בא קטן-קטן לבקש שיקחו אותו לסיבוב במכונית הגדולה שנוסעת בשקט. הבן הבכור, שהיה הכי מכוער, ישב ליד הנהג, הלא הוא הדוד שלהם, שהיה איש חשוב בממשלה, וניסה להשעין את הראש שלו על החלון, אבל הרוח העיפה לו את השערות עד שהיה עוד יותר מכוער. אחורנית, היו איזה שלושה-ארבעה מהאחים, מכוערים גם הם. ודומים אחד לשני עד שאפשר להקיא מהם, וכולם מנסים לשבת ישר במושבים העמוקים כדי שיראו אותם כל העולים החדשים שכל מה שהתעניינו היה לעשות לנשים השמנות שלהם ולקבל פיג’מות מהסוכנות. ויחד איתם נדחסו אלה שלא התביישו לבקש טובה, שלא שנאו אותם יותר מדי. אבל כמעט תמיד אלה היו מכוערים למדי.

דוד כזה חשוב, שיתחבר למשפחה כזאת מגעילה – לא ברור איך זה. אבל בתל-אביב יש כל מיני אפשרויות בלתי-מוגבלות, ואם הם ילכו לתל-אביב, יכול להיות שגם הם יתקבלו לעבוד בממשלה. הדוד שלהם היה בשירותי-הבטחון או במשרד ממשלתי כלשהו. כשהיה ממש פעיל, נסע הרבה בעולם ואז, עובדה, אף אחד לא דיבר איתם. אלא שכשהיה חוזר, היה מספר דברים שאלה שנסעו במכונית היו מקשיבים להם ואחר-כך היו מבטיחים לא לספר, כי אלה היו סודות-מדינה או גסויות-מין. הם באמת שמרו את הסודות, וזה קירב קצת, כמו שאומרים, את המסתודדים ביניהם, אבל אפילו ביניהם, המכוערים נשארו בחוץ. אולי בגלל שהמסתודדים הבינו שיישארו למטה אם ממש יתחברו איתם. הגדול בין המכוערים – הוא כבר כמעט גמר בית-ספר בתל-אביב לפני שבא להנה. כן, בקשר להצלחתם האפשרית בתל-אביב, אם יעברו לשם, הם כבר היו שם ובאו בכלל להנה. בכלל, לא ברור, וגם להורים של כולם, מה אנשים באים לגור כאן, כשכל האנשים החכמים והיפים עוזבים. אבל כולם זה ברור.

בין העולים החדשים יש הרבה רומנים. בשביל הוותיקים הם כמו שחורים. לא שמים עליהם בכלל. הם עובדים בעבודות גופניות, שמזיעים מהן עד סירחון, ולבנות שלהם יש עגילים בחורים של האוזניים. חשדו בהם בהתחלה שהם רומנים ושהם באו לארגן את הרומנים למפלגה אחת. אבל הם לא רומנים. הם באו ישר מתל-אביב במשאית גדולה עם כל החפצים. הם קנו את הבית של משפחה אחת שעזבה לאמריקה. הכי מוצלחים נוסעים לאמריקה ולגרמניה. הבת שלהם היתה בלונדינית, ולפני שהם נסעו, הספיקו כולם להציץ בתור בחלון שלה ולראות אותה מתלבשת. היא הסכימה עוד לפני זה. אולי בגלל הבחירות לוועד כיתה או ועד בית-ספר, שכולם בחרו אותה. כי היא היתה הכי יפה ולא היה נעים לה לצעוק שכולם מציצים, וככה היא עמדה, מחייכת קצת, לפני הראי, כשהמציצים יכולים לראות קצת מהשדיים שלה וקצת מהשדיים של הבבואה שלה בראי הגדול. אחר-כך, כשכולם גמרו להציץ, היא הלכה כמו דוגמנית לקחת את החלוק מקצה החדר, לבשה אותו וכיבתה את האור. ואמא שלה היתה יפה כמו שיקסע. ככה היו אומרים בצרכנייה. היא היתה בלונדינית והעיניים שלה היו בטח כחולות והאף שלה היה בולט קצת כלפי מעלה. האבא שלהם היה גבר עם שערות-שיבה והולךלבריכה עם מכנסיים קצרים ירוקים ומדבר עם הילדים שלהם כאילו היו מבוגרים. לפחות בני שלושים. על כל מה שהיו שואלים, היה עונה ברצינות גדולה ותמיד מוסיף: בני או בתי, תלוי למי היה עונה. היה להם גם בן והוא היה עושה לחברות שלו בבית. אצל ההורים בבית. וההורים של כולם במושבה היו אומרים שזה דבר נורא שאין בושה בפני ההורים. בעצם, היתה לו חברה אחת, בעיקר, הרבה זמן דווקא, וכולם היו רצים אחריהם וצועקים: חתן וכלה. זה כשהוא גדל; ואחר-כך, פתאום נולד להם עוד אח קטן, וכולם ידעו שהאבא והאמא שלהם הסבירו להם איך התינוק הזה נוצר ונולד. וגם הוא היה יפה מאוד וגדל בקצב נורמאלי. וכשהאח הגדול גמר עם החברה שלו מהמושב ליד הצומת, כולם ידעו וראו גם את אבא שלהם הולך איתה בערב ושם לה את היד על הראש ועל הכתף. היא בכתה והוא דיבר בשקט. כולם דיברו על זה. היא, היתה לה צמה ארוכה שעברה אפילו את המכנסיים הקצרים מאוד שלה, מה שמעמיד. הוא גמר איתה בגלל אחרת מהעיר, שהכיר במחנה-עבודה. היא היתה יותר יפה. המושבניקית, צריך לומר, לא היתה הכי יפה בעולם. היה לה אף קצת ארוך מדי, שניסתה להסתיר את זה, אבל האמת שהוא עזב אותה בגלל שההורים שלה היו שמרנים מדי והם שמעו איך הוא מביא אותה לחדר שלו בבית של ההורים שלו ואחרי כל זה היא יוצאת אתו, והם מחכים להם לארוחת-ערב, ואחר-כך הוא מלווה אותה עם האופניים שלו, שביד אחת הוא מחזיק אותה וביד השנייה את האופניים, כמו תמונה מהקיבוץ או מהציורים על הקיבוץ. האמת היא שהעירונית שהביא היתה בטח יותר טובה מהמושבניקית. למשל, העירונים רואים סרט מתי שהם רוצים. הם לא חייבים לראות סרט על-יד הבית, איפה שיודעים בני כמה הם ואיפה שמצביעים עליהם באצבע ואומרים שהם מסתכלים על כל מה שעושים לנשים בקולנוע. עכשיו, אם בחורה עירונית יפה מאוד הולכת כל יום לסרטים, היא לומדת הרבה מאוד והיא לא נשארת תקועה עם העיניים בתקרה מתי שהוא, גבי הזה, עושה לה את כל העבודה המפרכת. כן, ראו אותם. וכשהם נסעו לאמריקה, המושבניקית באה להגיד שלום והיא דווקא הסמיקה כשראתה את אבא שלהם, בגלל, אולי, השיחה שהיתה להם בצומת ליד המושב, כשהוא שם עליה יד. ההורים של כולם חושבים שזה לא יפה. היה ויכוח. חלק מהילדים חשב שזה יפה שאבא-מכנסיים-ירוקים-קצרים ניחם את החברה של הבן שלו הגדול שעזב אותה. והם נסעו לאמריקה. הוא, האבא, נעשה פרופסור לחשמל ונתנו לו קאתדרה באיזה מקום באמריקה. אומרים שהוא מרוויח הרבה מאוד כסף. מישהו גם אמר שעכשיו ההורים המושבניקים המטומטמים יצטערו שלא נתנו לה להמשיך לשכב אצלו בבית עם העיניים המטומטמות שלה בתקרה. עכשיו היא היתה יכולה לנסוע איתם לאמריקה. הם רק, אלה שאמרו, לא רצו להבין שבחור כמו גבי, יפה ובקיץ עם צבע ברונזה ושיער בלונדי על החזה, אחד כזה, יכולה להשיג בחיים יותר ממושבניקית שמסתכלת בתקרה ונזהרת שלא יראו את האף הארוך שלה אפילו בזמן שהוא דווקא מתעלם מזה. הוא יכול להשיג לו אחת יפה כמו אחותו, זאת שכל הבנים הציצו לה בחלון כשהתלבשה. אבא שלהם היה איש חכם באמת, ובכלל זאת היתה משפחה. עכשיו המושבה מתרוקנת מאנשים כאלה. עובדה. במקומם באים או השחורים מעיראק או מי יודע מאיפה, או הרומנים עם עגילים בחורים של האוזניים של הבנות שלהם, או מכוערים מתל-אביב. הפסולת מתל-אביב מגיעה למושבה וזהו. ובבחירות הבאות למועצה המקומית ייבחר כבר, כמו שכולם יודעים, שחור או רומני.

הדוד שלהם היה אדם חשוב. כולם ידעו את זה, וזה איזן את השנאה אליהם. קצת. באמת שהדוד הזה נראה מעולם אחר. היו לו חולצות משובצות ומקטרת. הוא היה נמוך ונראה באמת כמו מרגל או סופר. היו כאלה שטענו שהשעון על יד ימין מוכיח שהוא מרגל ושזה הסימן למרגלים, בייחוד הישראלים, שהם המרגלים הכי טובים למרות שהם נראים מרגלים רגילים. פעם ראו אותו עם היותר מבוגרת, המזדקנת שבין השתיים, קוטף פטריות בחורשה, שהיתה מלאה פסולת של בנייה, אשפה, נבלות של תנים, שלדים של חמורים, צמר-גפן של גועל נפש של נשים, קנדונים משומשים, ענפים יבשים ואחרי הגשם – כלניות ופטריות. והאשה לא דיברה כמעט בכלל. היא היתה אשה חזקה, אמרו. היא לא דיברה כמעט כלום. היא ידעה אולי 18 שפות והיתה מדברת עם השחורים בערבית, שנשמעה אצלה הרבה יותר תרבותית, והיא היתה מאוד מכוערת. בייחוד השערות שתמיד גדלו לה על הסנטר והיו קוראים לה בגלל זה תיש. הם קטפו פטריות בדיוק איפה שבדרך-כלל משחקים באינדיאנים וקאובויים. שמעו אותו שואל אם הוא צודק או לא, והיא אומרת שהיא לא יודעת ונאנחת לפעמים. נאנחת בשקט. אחר כך הם הלכו, כשהיא בראש והוא אחריה, כאילו להרים את מה שהיא תאבד, והיא לא הסתובבה אף פעם אחת כל הדרך. הגב שלה היה קצת כפוף. את זה ראו גם על-פי הגוף וגם על-פי הצל החלש שהיה לה כשיצאו מהחורשה. הם בכלל מצאו אולי ארבע פטריות, והיא אמרה שזה בשביל הילדים, והוא צחקק כאילו הוא באיזה פעולת ריגול או משהו. בדיוק היתה הפסקה במשחק וכולם יצא להם להקשיב. אחר-כך היא ראתה שכולם מקשיבים קצת והיא אמרה לו בשקט, אבל הם היו מוקפים כבר. הוא חייך אל הילדים, ושניהם חיפשו פטרייה באדמה, כאילו היתה איזה חפרפרת או משהו.

חנני הקשיב גם כשהלכו, והיא אמרה לו שהיא עוד לא ראתה ילדים כאלה בעולם כולו. כל-כך אכזריים, היא רמה. וזה בכלל הצחיק את כולם בקולŒ רם. מאז, רק מאז, שהיא התחילה, ואף פעם לא לפני זה, כל פעם שהיתה הולכת לצרכנייה, היו כולם צועקים אחריה: איזה ילדים אכזריים! איזה ילדים אכזריים! זו הסיבה שהתחילו להילחם בה. היא היתה מאוד מזדקנת. ההורים אמרו שהיא בכלל לא זקנה, ורק הצרות שלה הביאו עליה את הכיעור. אבל זה לא מדויק. הצרות באו עליה בגלל שהיא היתה מזדקנת וכבר לפני זה היא היתה מאוד מכוערת. הילדים בבית היו מכוערים, וגם אם לא ידעו בדיוק למי הילדים שייכים בבית הזה, אפשר היה לראות שהילדים בבית שלהם היו מכוערים מאוד, ממש מגעילים. וזה עוד לפני שידעו על הקשר שלה לילדים או למרגל עם הפייפ. בתל-אביב, כל אדם שני מעשן מקטרת. זה ידוע. וגם זה בגלל שהם רואים שם יותר מדי סרטים עם פייפים. הוא מעשן את הפייפ שלו אפילו אם לא עולה ממנו עשן וזה הדבר הכי מגוחך. מצד שני, העשן מסריח והטעם שלו נורא. מה שנכון, השרים מעשנים פייפ. זה נותן לעם אמון בהם. כי רוב העם רואה הרבה מאוד סרטים והם שיצילו את המושבה מהעיראקים. רק למה הם שולחים אותם לכאן?

אחרי הפטריות בא הסיבוב הידוע באמריקאית הרחבה. אף אחד מהחורשה לא השתתף בסיבוב. בייחוד אחרי שהיא קראה שם לילדים – אכזריים, מי עוד רוצה קשרים עם המשפחה העוינת הזאת. בעצם, השתתפו בסיבוב כמה בנות לא מפותחות בכלל ואחד חולה אסטמה שאסור לו לשחק כדורגל או אנדזאפ. חנני הציע להעניש אותה בלילה עם קופסה שקורעים בה עיניים, אף ופה ומדליקים בה נר ובשקט-בשקט מביאים אותה לחלון של מי שישן, כדי שימות מפחד. פעם עשו את זה לרבניו, זה שהיו לו זקן, פיאות, מספר על היד, חליפה גלותית אחת ואיזה שמונה ילדים קטנים, כולם מסריחים מרוב תפילות ומכות שהוא היה מחטיף להם. הוא התחיל לצרוח: נאצים, נאצים, וזה לא היה לעניין, כי הנאצים היו בגרמניה או איפשהו באמריקה, אבל יותר לא עשו לו את זה, ואחרי איזה שלוש פעמים המשטרה באה והיה עניין שלם. אז עכשיו רצו לעשות אותו הדבר בתור עונש לאשה הזאת. היו עננים בשמיים ורכבת עברה את המסילה. היה ויכוח על רכבות והיה ויכוח על הגשם ועל הכלניות. מישהו מצא כלנית כחולה בין כל הכלניות האדומות. חנני אמר שהכלניות הכחולות הן יותר יפות, בגלל שאין הרבה כאלה. גידי אמר שהכחולות הן יותר יפות, בגלל שאין הרבה כאלה. גידי אמר שהכחולות יותר יפות, לא בגלל שאין הרבה כאלה, ואולי אפילו אין הרבה כאלה בגלל שהן יפות יותר. נועה אמרה שהן יותר יפות וזהו. חבל על כל הפטפוטים. טלי אמרה שהכחול פחות יפה מהאדום, ואפשר להוכיח את זה באופן מדעי. עברה עוד רכבת, וכולם הלכו לראות מה קרה למטבע ששמו קודם על הפסים, והמטבע הפך לדק ושטוח. נועה תעשה מזה ענק ותענוד אותו. לנועה כבר צמחו הציצים ועוד מעט יהיה לה חזה. אחרי החזה יש שדיים.

פעם התאבד אחד הרומנים על הפסים האלה בדרך מאוד משונה. הוא שכב וחיכה לרכבת ואחר-כך מצאו רק את הגוף שלו. הראש עף כל-כך רחוק שאף פעם לא מצאו אותו. גידי אמר שההדף היה חזק מאוד, ונועה הסבירה שהכלבים של הערבים אכלו אותו, כי הם אוהבים ראשים של יהודים, אפילו אם הם רומנים מסכנים. אחר-כך קראו לו הפרש-בלי-ראש, על שם הספר. כל פעם שמישהו ביקש את הספר מהספרנית רבקה, כולם היו צוחקים. רבקה פעם אמרה לסגנית שלה שהיא עוד לא ראתה ילדים כל כך אכזריים. אבל היא לא התכוונה כל-כך לרעה, עובדה שהיא קרצה לילדים אחרי שהיא אמרה את זה, ובכלל זה היה בגלל שהילדים של הפרש-בלי-ראש בדיוק החליפו ספר, והם הלכו לבכות מהבדיחה.

טלי הביאה קופסה גדולה של מלפפונים חמוצים. חנני אמר שחבל לבזבז את הקופסה על התיש וכדאי לשמור את הקופסה על התיש וכדאי לשמור את הקופסה למסע, כי אז מבשלים בקופסאות כאלה את הקפה, אבל כבר אי-אפשר היה לעצור. מישהו דפק חזק את העיניים ואת הפה. על האף ויתרו. האף הארוך שלה יספיק, אמר יורמי הרזה ובעט בכדור לגובה. אחר-כך הוא נאלץ להביא את הכדור בעצמו, כי חנני לא הרשה לבעוט את הכדור לרוחק או לגובה סתם. כולם אהבו את חנני, והכדור בכלל היה של יורמי, אבל חנני היה אומר שצריך להיות סדר ואי-אפשר אפילו לשמוח בצורה כל-כך פרועה, אפילו אם הכדור שייך לך. המשטרה לא תתערב, אמר חנני, המשטרה רק התערבה בעניין הרבניו, כי חשבו שהיו פה באמת נאצים מוסווים. נוסף על כך, היא התחילה.

החצר שלהם היתה בקצה הרחוב. ככה שמצד אחד גבלה החצר שלהם בחצר של טלי, ומהצד השני – בדרך העפר, שהיתה שייכת לבית הזקנים הישן, שאי-אפשר היה להיכנס אליו בשביל לשגע את הזקנים, כי אבא של חנני היה המנהל והרשה לכולם לנסוע באמבולנס וחנני היה מכריח את הנהג להשתמש באזעקה, כאילו קרה משהו לאיזה זקן. מדי פעם היתה לוויה לאיזה זקנה, וכולם היו הולכים לראות איך רוחצים את הגופה שלה. טלי אמרה פעם שטוב מאוד שלפעמים רוחצים את הזקנים האלה. טלי היתה באמת יפה, וחוץ מהבלונדינית שנסעה לאמריקה לא היתה אף ילדה כזאת בכל המושבה. היה ויכוח באיזה חדר היא ישנה וגם כמה זמן צריך לחכות. על-פי הידיעות שהיו, היא ישנה בחדר המערבי. חנני שרטט מפה של הבית שלהם וכולם הקשיבו לו. חנני הכיר את הבית שלהם, כי היה בא הרבה לבית של אלה שנסעו לאמריקה וגרו קודם כאן. הבת שלהם התאמנה לדבר אנגלית במבטא-סרטים. המורה לאנגלית בבית-הספר לא ידעה כל-כך אנגלית וכולם ידעו שהיא למדה אנגלית מהחיילים האנגליים ששלטו בארץ לפני שהחיילים המקומיים השתלטו עליה, ומזה שהחיילים האנגליים עשו לה, היא למדה אנגלית.

חנני עמד על מפת החול. אחיו הגדול שלומי היה קצין בצנחנים. וכולם ידעו שאחרי שהוא יגמור עם הצבא בדרגה גבוהה, הוא יכניס את חנני לצנחנים גם. חנני תכנן את הפעולה טוב-טוב. הוא גם התנדב לשים את הקופסה על החלון, וזה התפקיד הכי מסוכן. למה? כי כמו שעשו לרבניו, המשטרה לא חיפשה את כולם, או את הסיבות שהביאו למעשה שעשו לרבניו המסריח. המשטרה רצתה לדעת רק מי שם את הקופסה. חנני באמת היה אהוב על כולם. הוא היה עם קצת ג’ינג’ים על האף וחוץ מזה לא היו לו בכלל ג’ינג’ים. בקיץ, כשהוא השתזף, הוא השתזף בלי שום ג’ינג’ים. רק על האף. טלי היתה הבת-זוג שלו. לה היתה צמה ארוכה, שהגיעה לה כמעט עד המותניים, והיא היתה כאילו הסגנית שלו. היא לא היתה בכיינית. כשהם היו הולכים לבד והוא היה מדבר ופתאום היו פוגשים מישהו, היא היתה מסמיקה כאילו מישהו בכלל רצה לעשות להם משהו רע. בתשע וחצי התחילה כל הפעולה. חנני הסתכל על השעון, שהיה לו עוד מלפני הבר-מצווה. בכלל, לכל הילדים של הוותיקים היה שעון עוד לפני הבר-מצווה. היו כאלה שההורים שלהם התקמצנו ולא רצו לקנות להם שעונים. אבל זה היה קודם; עכשיו לכולם יש שעונים כשהם רק מסוגלים להרים ראש ולהסתכל על השעון. ולבר-מצווה קונים אופניים ראלי. לנועה קנו אופניים תוצרת הארץ והיא בכלל לא רוכבת עליהם מרוב בושה. בתשע וחצי בול על השעון שם חנני את הקופסה עם הנר הדולק בתוכה. שום דבר לא קרה. הנר כבה. הוא לא איבד את העשתונות והדליק את הנר עוד פעם. מישהו הדליק אור בבית וכיבה אותו. נשמעה אנחה. היה ברור שזאת המזדקנת. אנחות כאלה היו רק למזדקנת. בשקט, כאילו לא רוצה שישמעו אותה נאנחת, אבל כן רוצה. כל מי שנאנח רוצה שישמעו אותו. אחר-כך היא בכתה. חנני הסתכל דרך החלון וראה איך היא לבד במיטה גדולה של זקנים, מטיחה את הראש שלה בכר וכאילו לא שמה לב בכלל לקופסה המפלצתית עם חנני בחלון. אחר-כך עלה האור גם בחדרים האחרים. היא עוד בכתה ואף אחד לא ניגש בכלל לשים לב אליה. טלי היתה מוצבת בחלון אחר. היו הוראות חמורות מאוד לא להציץ לפני שהתיש רואה את הקופסה. למה? כי לא ידעו עד הרגע הזה אם האיש ישן עם המזדקנת או עם הצעירה. אחר-כך היה כבר ברור לגמרי. טלי ראתה. הוא ישן עם הצעירה השחרחרה. הצעירה קמה לשתות כוס מים. והילדים בחלון של דודי ישנו כולם באותו חדר, חוץ מהגדול. הם נתנו כנראה לגדול כבוד, כאילו יש איזה סיבה שהמכוער הזה צריך חדר לעצמו, כמו גבי שגר שם לפניו. הם התעוררו מהבכי, וכאילו היו רגילים לזה. כי כולם הדליקו לעצמם את המנורות-לילה והתחילו לקרוא את הספרים שלהם ורק הסתכלו אחד על השני לפעמים. הגדול היה תחת פיקוח של נועה. הוא לא הדליק את האור, אבל נועה אמרה שהוא מת מפחד. היא יכלה לשמוע איך הוא רועד עם השיניים. בסוף העירה הצעירה עם החזה הבולט והחזק את אבא של כל המזבלה הזאת, והוא הסכים לקום. אף אחד לא ברח מעמדות-תצפית. טלי הראתה לחנני סימן מוסכם, שהאבא נע לכיוון החדר של התיש. כשהוא קם, הלכה זאת עם החזה הגדול לישון במיטה שלה בחזרה. האבא של המכוערים הלך לדיר של התיש. הוא הדליק את האור הגדול שלה, כי היא לעצמה הדליקה את מנורת-הקריאה. כשהוא נכנס, היא כיבתה את האור שלה ועשתה את עצמה כאילו היא בסדר גמור ולא מפחדת מקופסאות עם נר על חלון. היא חזרה לישון. הוא היה עצבני מאוד. בטח העירו אותו מאיזה חלום על אוכל או על איזו אמריקאית בלונדינית. הוא הסתכל בה עוד קצת, ניגש לחלון, הביט החוצה ועשה את עצמו כאילו הוא לא ראה את חנני ואת הקופסה שלו, שכבר נפלה לפני זה לאדמה, וחזר לישון אצל הצעירה שלו עם השדיים הנפוחים והתחת המחודד. בעשר כבר הכל היה גמור. הילדים המכוערים כיבו את מנורת-הקריאה שלהם. רק הגדול המפלצתי החליט לקום ולבקר בעשר בלילה את המזדקנת, כאילו הוא יכול לעשות מה שאבא שלו לא יכול לעשות. אבל חנני ראה שכל מה שהוא עשה היה לעמוד בפתח החדר שלה ולהגיד אמא ולבכות קצת, ואחר-כך הוא הלך בחזרה.

במחסן של טלי סיכמו את הפעולה. היה צחוק וגשם התחיל לרדת. נועה אמרה שאין מה לשמוח כי הם בכלל לא שמו לב לקופסה, אבל טלי השתיקה אותה בתנועת-ראש חדה. אחר-כך היה ויכוח על הרעמים ועל הברקים ועל השאלה הנצחית כמעט, אם אפשר לעשות רעמים וברקים מלאכותיים כמו שעושים גשם מלאכותי. הלכו הביתה. רק חנני חזר לקחת את הקופסה ששכחו שם. כשעמד מתחת לחלון, הוא צעק: איזה ילדים אכזריים. איזה ילדים אכזריים. טלי חיכתה לו על-יד השער של הבית שלהם ובעטה בשתיל של המנדרינות או הלימון שה שתלו ואמרה לו: שלא יחשבו שהם יכולים לדרוך לנו על הפצעים. חנני חשב בדיוק
כמוה. אחר-כך היא שתקה ארוכות ופתאום שאלה אותו: אתה יודע עם מי האבא שלהם ישן? חנני לא ענה. תמיד כשהוא חושב אי-אפשר להפריע לו, אפילו עם השאלות הכי מטרידות. אחר-כך הם נפרדו על-יד הבית שלה. הוא תמיד מלווה ילדות הביתה. יש לו כבוד אל הילדות. אחרים מתביישים ללוות את הילדות הביתה, אבל הוא אף פעם לא. אבל הוא מודה שלא כל אחד מצליח להתגבר על כל הבעיות שיש לו.

בבית הספר התאספו כולם. עוד לא הפרידו בין הוותיקים לשחורים והרומנים. עם להקת המכוערים אף אחד לא שיחק, ואולי זאת התמונה הכי מגעילה איך הם משחקים ארבעה אחים ואחות אחת. יחד, לבדם, כל ההפסקות. הם אף פעם לא ביקשו אפילו להתחבר לכולם, כאילו כל החיים מחכים רק למכונית האמריקאית של הדוד שלהם ומתכוננים לשיעורים. הילדים הוותיקים במושבה שלטו במגרש-המחניים, ולפעמים הסכימו לתת לשחורים ולרומנים לשחק גם, בתנאי שישחקו נגדם. זה היה בידור. הם היו מפסידים, בעיקר כי לא היה להם האומץ לזרוק את הכדור חזק וגם לא הבינו בחוקים. הם היו יוצאים דרך המחנה של הוותיקים וככה היו מפסידים. טלי היתה מחטיפה להם מכות רצח. בלילה שאחרי כל זה היה קונצרט קאמרי ביד לבנים. פנינה זלצמן ניגנה, וסלחו לה שהיא מכוערת כי היא ניגנה טוב מאוד. ניגנו כל מיני יצירות, ודודי הסביר בשקט לכולם מה מנגנים, כי דודי היה בן של יקים, שקראו לו תמיד דוד, וסבתא שלו דיברה איתו והוא הבין ואמר שלא רק הנאצים דיברו גרמנית, גם ניטשה ואפלטון דיברו גרמנית. דודי ניגן על כינור וחנני על אקורדיאון וכולם היו גאים להיות שם ולהרגיש תרבות כמו בקונצרט גדול. אחרי הקונצרט הרשו לכולם להישאר וללכת הביתה יחד. היה מעונן ואי-אפשר היה לעקוב אחרי הספוטניק של הקומוניסטים בשמיים, אבל לפחות גם הספוטניק לא יכול היה לעקוב אחרי ההולכים. גם דיברו על קופת-חולים של ההסתדרות ועל קופת חולים מכבי ושרק לא יתנו לכל החולים תרופות בחינם, כי אז הם לא ירצו להבריא אף פעם. אחר-כך הריח יורמי נבלה של משהו על-יד גדר השיחים של הצרכנייה. מובן שגררו את הנבלה של החתולה עד לשער של המגעילים, יתלו אותה שם עד לבוקר ושאז הם ימותו מפחד. אבא של חנני, שהלך עם אמא שלו אחריהם, סיפר להם שהם באו למושבה מיפו, לא מתל-אביב. הוא גם אמר שהילדים הם של התיש. אחר-כך הם דיברו יידיש, שהילדים לא יבינו. אבל דודי הבין כמעט הכל, כי גרמנית זה דומה ליידיש. הם אמרו שהתיש היא העוזרת ולא מרוויחה כלום, רק גרה איתם. אבל חנני אמר לדודי שבטח לא הבין הכל. דודי התעקש, וחנני נעלב. אחר-כך דודי הבטיח שהוא יברר עוד פעם את המלה עוזרת. אם היא העוזרת, איך מטייל הדוד עם המכונית האמריקאית, דווקא אתה, עזרה טלי לחנני, ודודי באמת הבטיח שיבדוק עוד פעם.

עד הקיץ היו כמה מבצעים נחמדים, ואחד אפילו מבריק, של נקמה בתיש על המשפט ההוא: איזה ילדים אכזריים. בקיץ כולם הלכו לים. בא הזמן של החגיגה האמיתית. תפסו אותם בחוף בלי ההורים שלהם, האבא, המזדקנת והצעירה עם החזה ובטח שבלי הדוד והמכונית שלו. הם היו ביחד. האחות הדקה והמכוערת היתה עם בגד-ים מלפני מיליון שנה, והיו לה שערות על הרגליים כמו לחנני, רק שהיא היתה בחורה וזה באמת בלתי-נסבל. היא נתנה אוכל לקטן ושידלה אותו לאכול איזה עגבניה רקובה. הגדול, כשרק ראה את החבורה מתקרבת, לקח את שני האחים האחרים והם רצו על הגפרורים הסבוניים שלהם לתוך המים. כאילו ניצולים ממחנה השמדה יוצאים מהתנור כשבאים החיילים מהבריגדה לשחרר אותם. איך שהם נראו, ממש מצחיק. חוץ מחנני, כולם התפקעו מצחוק. חנני רץ אחריהם והטביע את הגדול בתוך המים. אבל האח היותר קטן נפל על סלע, קיבל מכה בראש ובלע את כל הים, ככה שהיה שפל והיה אפשר לראות אותו שוכב כאילו מת. האחות על החוף נתנה צעקה, וטלי אמרה לה להירגע. כל מה שטלי רצתה לדעת זה מי האבא שלהם ומי האמא שלהם ומי זאת האשה שקראה להם אכזריים. יורמי הסתכל עליה ועל החזה שלה, שכמעט לא היה לו שום דבר חוץ משערות. הילדה הזאת גם בכתה. לא כמו טלי, שאף פעם לא בכתה, אפילו ששוטרים אנגלים או ערבים עינו אותה בחקירות ארוכות. בינתיים חנני הכניס לאח הגדול והמכוער מכות רצח, כי הוא ניסה לגרש אותו מהאח הקטן, ששכב במים מלא דם. עובדה שהוא לא דאג לאח שלו בכלל, כי אחרת, במקום ללכת מכות עם חנני ולבכות, הוא היה דואג לו. נועה בעטה בעגבנייה הרקובה, ותיכף שיחקו כולם כדורגל בעגבנייה הזאת. רק טלי המשיכה לתחקר את השעירה הזאת, והיא, חצי בוכה חצי צועקת, הסכימה שקוראים מזדקנת תיש ושאין לה זכות להגיד על כולם אכזריים ושהיא אמא של הילדים, והאבא שלהם גירש אותה בגלל הצעירה שפגש. ועכשיו אמא שלהם אין לה לאן ללכת, חוץ מזה שהיא משרתת בחינם של האבא שלהם ושל האשה הצעירה הזאת.

האח הקטן מת. המשטרה אמרה שהוא היה מת גם ככה ולא היה בריא מדי. חנני הסתבך קצת, ואח שלו חזר פצוע לחופש, בדיוק מאיזה פעולת-תגמול על הערבים. בלוויה של הילד השתתפו דווקא הוותיקים, וזה הוכיח עוד פעם מי באמת מתנהג באבירות. בא עוד פעם הדוד עם המכונית אמריקאית המתיישנת, והוא הלך כל הזמן עם התיש שלו. הוא אמר לה כל הזמן: אני צדקתי, והיא ייללה לו, כאילו כל הבנים והבת שלה מתו. הוא היה החבר שלה עוד לפני שהתחתנה עם האבא של הילדים האלה, והיא לא התחתנה אתו כי היא אהבה את האיש, שבכלל לא היה כל-כך יפה כמו שהיא חשבה כל הזמן ועוד חושבת בטח, אחרת לא היתה מוכנה לשרת אותו ואת הצעירה שלו. היא היתה השפחה הזאת, שבכלל לא בכתה ליד הקבר, וזה כמובן מוכיח שלא התאבלה על הילד, שלא היה בכלל שלה והיה חולני עוד לפני זה. את חנני לקחו למוסד לעבריינים צעירים, אבל החזירו אותו, כי הסכימו שאין לו מה לחפש בין כל הפושעים והגנבים ששם. ועד החופש הבא הוא היה בחזרה המפקד. כשהוא לא היה, מילאה טלי את מקומו ואף אחד לא העז אפילו לגעת במקום שלו. לפעמים בערב היו הולכים כולם לקונצרט, ודודי היה מסביר את המוסיקה הקלאסית. את המכונית האמריקאית הטרנטה אף אחד לא רוצה אפילו לראות, כי כולם מבינים שאם יתאמצו חזק יוכלו גם הם לקנות מכונית כזאת. כמו אח של חנני, שעזב את הצבא כי היה נכה, אבל נכה של צה”ל, שזה דבר שונה לגמרי מנכה של השואה או נכה אחר. ועכשיו הוא עוזר למדינה ביבוא של כל מיני דברים וגר בתל-אביב ובא עם מכונית אמריקאית הרבה יותר יפה מזאת שהיתה להם. ועכשיו כל אלה שהיו נוסעים איתם שכחו גם הם אותם.

1977