בצמרת הצבא נמנה אלוף שֶפֶל דֶּלֶק על מצדדי הזכות לבכות, בניגוד גמור לעמדתו של מפקד חיל האוויר, אלוף צֶמַח שֶׁקֶל. למרבית הפלא, חצה הוויכוח, שהיה בלאו הכי ויכוח תיאורטי לגמרי, את גבולות המחויבות הכנופייתית במטכ”ל, הנחלק בדרך כלל לשניים, תומכי הרמטכ”ל הנוכחי ותומכי הטוען לכס הרמטכ”ל הבא.

אף שהוויכוח התנהל רק מעל דפי העיתונות, באמצעות הדלפות של האלופים לכתבים הצבאיים, ולמרות שדֶלֶק, אלוף טרי לגמרי, לא דיבר אף פעם עם עיתונאים, בגלל שינאתו לחנופה, הירצה בסופו של דבר את עמדתו, כולל סיכום העמדות האחרות, בשיאה של ישיבת מטכ”ל חגיגית, על מיץ ועוגיות, ישיבה שהוקדשה לאיזו הצלחה מבצעית בלבנון, שבה הרגו כוחותינו עשרים-וחמישה-או-ששה-אויבים, אם לא סופרים את בני משפחותיהם. שר הביטחון, בעצמו רב אלוף בדימוס – קורא כל ספר חדש על כל טיל – בא לישיבה בחולצה תכולה, סמוק מאוד ישב שם, קיבל מהם מתנה לקול תשואות מעריציו, כולל אלוף שפל דלק. עמדתו של דלק במחלוקת היתה מעין פשרה בין שני המחנות: קם וקרא מן הכתב, אחרי שמיצה את עמדתו בסיכום קצר של שתי העמדות, זו שהתירה לבכות, וזו שאסרה, מעין טרקטאט בזכות הבכי, אף שבכל מקום אחר דיבר, ובחריפות גדולה, נגדו.

היו מי שחשדו בו, כי היה אירוני, או חנפן, או שני הדברים גם יחד, והיו מי שחשדו בו בהשתוקקות פתאומית לקתדרה אוניברסיטאית, הרי נהנה להסתובב בין פרופסורים, ולספר אחר כך את דיבתם רעה, רובם סובלים מתסמונת דאון, טען, ובצדק. בנאומו טען כי בילדותו לא בכה אף פעם, ולאחרים סיפר כי בילדותו בכה הרבה. או להיפך. אוגדתו, אגב, גילתה ביצועים עלובים במלחמת לבנון, אבל הוא היה הקצין הבכיר היחיד שהתקדם בזכות המלחמה, משום שקם, לפני שפרצה, ודיבר נגדה, אף הוכיח להם בכנס הסגור שתיכשל, ואילו הצליחה, היה מוצא את דרכו כבר החוצה, לחברת טלפונים סלולריים חדשה, או לאוניברסיטה, כמובן.